על ההמנון

 

 

​

​

"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה המנון התנועה הציונית. השיר התקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית מסוף המאה ה־19. 

 

הוא מבטא את הרצון והכמיהה של העם היהודי למדינה עצמאית – כמיהה שהוגשמה בשנת 1948.

"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר בעיר יאש שברומניה

 

בשנת 1878. בהמנון שני הבתים הראשונים מתוך תשעת הבתים של השיר "תִּקְוָתֵנוּ". 

מקור הלחן הוא בשיר רומני עממי. שמואל כהן, חלוץ ומלחין שחי במושבה ראשון לציון, הוא האיש שעשה את ה"שידוך" בין המילים של אימבר למנגינה.

 

"תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות עוד לפני שהושר בפי רבים בארץ. 

אימבר הציע את שירו "תקוותנו", כהמנון התנועה הציונית לתיאודור הרצל לקראת הקונגרס הציוני החמישי, אך נדחה על ידו.

 

בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שדנו בו בתוכנית אוגנדה, הושר "התקווה" בשירה אדירה, בזכות הפסוק: "עין לציון צופייה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת בין תומכי תוכנית אוגנדה לבין "ציוני ציון", שהתנגדו לה. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו אותו כהמנון ובעמידה.

 

החל מן הקונגרס השמונה עשר בשנת 1933 הפך "התקווה" להמנון הרשמי של התנועה הציונית.

"התקווה" נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה. בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית את ההמנון. רק 56 שנים לאחר הכרזת המדינה, ב־10 בנובמבר 2004, קבעה הכנסת בחוק את "התקווה" כהמנון הלאומי של מדינת ישראל.

 

ההמנון בטקסים

 

 

 

 

ההמנון "התקווה" נשמע בכל טקס ממלכתי ובכל אירוע ציבורי חשוב בישראל.

הוא מושמע בפתיחת אירועי ספורט. בעבר, סיים הערוץ הראשון את שידוריו בכל לילה בהשמעת ההמנון. 

 

בעת השמעת ההמנון נהוג לקום כדי לחלוק כבוד. 

לפי פקודות המטה הכללי של צה"ל על חיילים במדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון ועל קצינים ונגדים להצדיע. אם החיילים נמצאים מחוץ למבנה, עליהם לחבוש כומתה. חיילים חמושים במסדר מדגלים את נשקם בעת השמעת ההמנון.

 

הצעות להחליף את ההמנון

 

 

 

​

לאורך כל השנים, לפני ואחרי הקמת המדינה, היו הצעות להחליף את ההמנון – כדי שייצג את כל אזרחי המדינה וכדי שיבטא את העובדה שהמדינה כבר הוקמה. כל ההצעות נדחו.

לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", להמנון הלאומי במקום "התקווה". הצעה נוספת הייתה השיר "אני מאמין" ("שחקי שחקי") מאת שאול טשרניחובסקי.